"הן לצדק ימליך מלך, ושרים למשפט ישורו"
(ישעיהו, ל"ב, א')
פתח דבר
1
. צדק
הסניגור המלומד, עו"ד וינרוט, במבוא לטיעוניו לעונש. מלאכת הכרעת הדין, כפי שציטט בפני מתוך פרשת שחר סגל, אכן קשה היא לשופט כקריעת ים סוף, אך שבעתים כך, מלאכת גזירת הדין (ראו, ע"פ 344/81
מדינת ישראל נ' סגל, פ"ד לה(4) 313, עמ' 321-322).
שלא הרי דמותו של הנאשם כהשתקפותו מכתב האישום הפורש כל עוולותיו, כהרי דמותו של האדם היושב על ספסל הנאשמים, או, של זה העולה להעיד בסופו של יום ולספר על עצמו ועל חייו.
גם לא הרי, שיקוליה של הכרעת הדין בה נבחנים מעשיו של הנאשם, הם לעצמם, כהרי השיקולים הצריכים למדידת העונש שבה נבחן האדם, כאדם.
קל וחומר כך, כאשר באים בשלב הטעונים לעונש, עדי האופי מטעמו של הנאשם, ומונים את כל היפה והטוב שבו; ובן בנו של קל וחומר, כאשר בא בנו הצעיר של האיש ומבקש רחמים עליו, מהמיית ליבו.
2
. דמותו של אברהם הירשזון אכן הצטיירה מתוך עדויות האופי שהביא הסניגור בפני, במסגרת טעוניו לעונש, כאיש ציבור רב פעלים, שניהל כנראה חיים נורמטיביים שלמים עד שלב מאוחר בחייו, ועשה עד אז, ככל הנראה, רק טוב.
לצד העובדה שעלה וטיפס בסולם עיסוקיו הציבוריים, עד שהגיע למעלת שר בישראל, הצטייר הנאשם גם כאיש משפחה דואג ומסור, שנטל על עצמו, לאחר שחווה טרגדיה משפחתית קשה, לגדל לבדו את שלושת ילדיו הקטנים, עם כל הדאגה והמסירות שיכול היה להעניק להם, כפי שעלה מעדות בנו אלרואי בפני, שהיתה כואבת וקשה.
לצד אלה, כך הועד, גם הקים וניהל הנאשם לאורך שנים, מפעלות חיים שהותירו חותם של כבוד בציבור.
הנאשם, כך לדברי העיתונאי וחוקר השואה מר נח קליגר, פעל רבות לקידום ענייניהם של שורדי השואה בישראל ובעולם. הוא שהגה, לדבריו, את הרעיון של מצעד החיים כסמל לצעדת המוות של סוף מלחמה העולם השניה; והוא שהמשיך וטיפח את העמותה הזו, עד שהפכה להיות כדברי מר קליגר, מפעל ההנצחה
"הגדול והחשוב ביותר שיש היום כדי להנציח את זכר הקורבנות נגד האנטישמיות והגזענות שבו נוטלים חלק יהודים ולא יהודים מכל רחבי העולם".
על כך העיד גם עד האופי הנוסף שזימן הנאשם לבית המשפט, הוא, העיתונאי ואיש המחקר, מר איתמר לוין, העוסק היום, גם הוא, בחקר השואה. לדברי העד הזה, הכיר את הנאשם כאחד היחידים בכנסת אשר פעל להצלת רכושם של שורדי השואה, כולל, הכספים הנמצאים עדיין בבנקים שוויצרים ובבנקים אחרים באירופה. הנאשם, כך מר לוין, פעל רבות גם להצלת רכושם של יהודי מדינות ערב שהגיעו ארצה בחוסר כל.
דברי שבח לנאשם עולים גם מאסופת המכתבים שנקבצו בחוברת שהגיש לי הסניגור, ובה הלל ותודה לנאשם על פעילותו בתחום זה ובתחומי חברה אחרים (ראו, מכתבו של מר אבנר שלו, מנכ"ל יד ושם, על הזדהותו של הנאשם עם מצבם וגורלם של ניצולי השואה; ראו, מכתבו של מר נחום פלוג, יו"ר ארגון ניצולי השואה בישראל; מכתבו של מר אורי דגול מנכ"ל אגודת זכויות נוער בישראל, ומכתבו של עו"ד מיכה הנדלסמן ששימש יועץ משפטי בהסתדרות).
ראוים לעיון לצד כל אלה, גם מכתביהם של בני הזוג מאיר ורויטל סויסה על העזרה שהעניק להם הנאשם בטיפול בבנם החולה, ועוד אחרים כמותם.
3.
היום, עומד האיש רב הפעלים הזה לדין על גניבות עתק מקופותיהם הדלות והמידלדלות של שני הגופים הציבוריים שבראשם ניצב במשך שנים - הסתדרות העובדים הלאומית ועמותת נילי הקשורה בה - ארגונים שיעדיהם, סעד ורווחה לעמיתיהם, בהם לא מעט אנשים קשי יום (להלן - שני התאגידים).
היום, הוא נדון על שליחת יד ארוכה אל קופותיהם של אלה, ועל גזילת כספיהם, ביחד עם חמשת הבכירים האחרים בהסתדרות ובנילי, ועימם שליח ההסתדרות, שקמו כולם כאיש אחד, על קופת הציבור הזו, ורוקנוה.
כיצד התגלגלה אותה דמות שתוארה לעיל, של אדם טוב ומיטיב, לדמותו של מי שליסטם את קופת הציבור ביחד עם הכפופים לו, לצורך מימון
"החיים הטובים" אשר הפכו להיות עבורו ועבורם, דרך חיים?
האם היה זה שיכרון הכוח ששינה את מבטו של הנאשם על העולם?
או, שמא היתה זו תאוות בצע חסרת גבולות, שהשתלבה באווירת ההפקרות אשר השתלטה על הארגון שאיש לא פיקח עוד על הנעשה בו?